1. לפניי ערעור על החלטת הנאמן מיום 26.8.10, שדחה את תביעת החוב שהגיש המערער.
2. המערער הגיש תביעה לבית המשפט השלום בנתניה (תיק 18799-06-09) בעילה לפי חוק איסור לשון הרע; בהעדר כתב הגנה ניתן פסק דין במעמד צד אחד ובית המשפט חתם על פסיקתא המחייבת את החייב לשלם למערער סך של 100,000 ש"ח, כשהסכום נושא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה (24.6.09) ועד ליום התשלום בפועל, כן חויב החייב לשלם "אגרת בית משפט כפי ששולמה על ידי התובע וכן שכ"ט עו"ד בגובה 10,000 ש"ח וכן מע"מ" (כלשון ההחלטה); הפסיקתא והחיוב בהוצאות נחתמו ביום 20.1.10.
ביום 9.8.09 (עובר לפסיקתא) - ניתן צו כינוס לנכסי החייב.
המערער הגיש לנאמן תביעת חוב על סך של 111,600 ש"ח הוא סכום פסק הדין שניתן לטובתו.
לאחר שהנאמן עיין בתביעת החוב פנה למערער וציין כי מאחר שתביעת החוב נסמכת על פסק דין שניתן במעמד צד אחד ללא שמיעת ראיות כלשהן, בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, הרי ש"אין ביכולתי לאשר תביעה מעין זאת שאינה נסמכת על מסמכים, ו/או עדויות כלשהן אלא לאחר שמיעת ראיות בענין, וקבלת מסמכים התומכים בתביעה" (סעיף 3 לפניית הנאמן מיום 18.7.10). הנאמן איפשר למערער להמציא "את כל ראיות התביעה בתיק מוצגים כשהן נתמכות בתצהירי עדות ראשית של התובע וכל העדים שיובאו על ידו ..." הנאמן ציין כי לאחר שגם יקבל את התייחסות החייב יזמן לפניו דיון לבחינת העובדות ותביעת החוב.
המערער ויתר על זכות זו ובתשובתו ציין כי תביעת החוב מבוססת על פסק הדין, כי היתה חובה על החייב לעדכן את בית המשפט בדבר צו הכינוס, כי לא הוגשו לבית המשפט השלום כל ראיות או תצהירים וכי "כל הראיות עליהם מתבססת התביעה מצורפים לכתב התביעה" (סעיף 6 לתגובת החייב מיום 19.7.10).
ביום 26.8.10 כאמור, דחה הנאמן את תביעת החוב בהחלטה מנומקת.
הנאמן ציין כי פסק הדין ניתן במעמד צד אחד, ללא דיון וללא חקירות, אף ללא תצהירים להוכחת התביעה, כי פסק הדין ניתן על בסיס סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע ובית משפט כסמכותו פסק סכום פיצויים ללא הוכחת נזק. עוד הבהיר כי בדק את החומר שלפניו, את גרסת החייב בקשר לנסיבות המפורטות בכתב התביעה ומצא כי "הן מאירות את היחסים בין הנושה לחייב באור שונה בתכלית מהאמור בכתב התביעה... החייב הביא ראיות להתנהגות זו של הנושה שבאה לידי ביטוי בהצהרות של צדדים שלישיים שהיו נוכחים בעימות בין השניים" (סעיף 5 להחלטה).
הנאמן ציין כי איפשר למערער להציג את ראיותיו לביסוס תביעת החוב אך המערער הסתפק בפסק הדין שניתן לטובתו. הנאמן קבע כי "לאור המסמכים המצויים בידי ואשר אינם מגבשים נזק ממשי כלשהו לתובע, ומאחר ואיני רואה מקום לאשר בהליך של פשיטת רגל פיצוי ללא הוכחת נזק לא נותר לי אלא לדחות את תביעת החוב" (סעיף 11 להחלטה).
על החלטת הנאמן - נסב ערעור זה.
3. ראיתי לפרט את ההליכים עובר להחלטת הנאמן נושא הערעור מאחר שהנסיבות מצביעות על הדרך הראויה לטעמי בה הלך הנאמן, על האפשרות שנתן למערער לתמוך את תביעת החוב שהגיש, על השיקולים שהנאמן שקל בטרם החלטה ועל בסיסם דחה את תביעת החוב.
4. בערעורו קובל המערער על חריגת הנאמן מסמכותו עת מצא "לנהל דיון בתיק שכבר ניתן בו פס"ד, דהיינו יש 'מעשה בית דין'" (סעיף 9.1 לערעור) לטענתו הדבר עלול להביא להכרעות סותרות, ולא ראוי לשמוע את גרסת החייב אותה נתן רק בהליכי הפש"ר ולא בבית המשפט, התנהלות המעידה על חוסר תום לב של החייב שטרח לדווח על צו הכינוס רק לאחר פסק הדין בבית משפט השלום. עוד מצא המערער להתייחס למטרת חוק לשון הרע כי ניתן לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק וכי 'לשון הרע' אינו מחייב פגיעה או גרימת נזק בפועל" וכי "ניתן לפסוק פיצויים בגין פרסום לשון הרע אף ללא הוכחת נזק..." (סעיף 9.3 לערעור), לאור אלה סבר המערער כי הנאמן חרג מסמכותו בכך שדרש מהמערער להביא ראיות נוספות תוך התעלמות מוחלטת מפסק הדין.
5. לאחר שאפשרתי תגובות לכל הצדדים, עיינתי בתגובת הנאמן לערעור, בתשובת המערער ובעמדת הכנ"ר שתמך בעמדת הנאמן, כי יש לדחות את הערעור - אף אני רואה לדחות את הערעור לאחר שקבלתי את עמדת הנאמן והכנ"ר.
6. תחילה לציין כי "בדונו בתביעות החוב ממלא הנאמן תפקיד שיפוטי ומבחינה מסוימת כוחו אף עולה על כוחו של בית המשפט" (ש. לוין, א.גרוניס - פשיטת רגל, מהדורה שנייה, עמ' 280). עוד לציין כי הנאמן ""כקצין בית המשפט" מוסמך על פי הדין לבחון באופן מדוקדק ולהכריע בטיב הוכחתן של תביעות חוב של נושים. זאת, מתוך ראייה רחבה של שמירת האינטרסים של כלל הנושים שלא להגדיל את מצבת החובות על ידי קבלת תביעת חוב שאינה מבוססת. על כן, נפסקה ההלכה על פיה לנאמן סמכות "להציץ מאחורי הפרגוד" ובכך לבחון פסקי דין ואף פסקי דין חלוטים במקום בו התקיים דיון והוכרעו בו השאלות שעמדו למחלוקת. זאת, כאשר הנאמן סבור כי קיים חשש שמא נעשה עיוות הדין, קל וחומר הסמכות עומדת לנאמן, כאמור, במקום בו פסק הדין ניתן מבלי שהוגש כלל כתב הגנה ומבלי שנדונה בפני בית המשפט התביעה לגופה... לא זו אלא אף זו, הסמכות "להציץ מאחורי הפרגוד" מוקנית ביתר שאת במקרה שבפני, כאשר, כעולה מהערעור, פסק הדין ניתן על פי הסכם פשרה..." (דברי כבוד השופטת אלשיך בתל"א 4119-09
בוסקילה נ. עו"ד בן מלך ואח').
בהנתן הלכות בסיסיות אלה בדיני פשיטת רגל - נראה כי הדברים שנאמרו בתל"א 4119-09 יפים ומתאימים לענין שלפני.
ראשית חשוב להדגיש ולציין כי סמכותו של הנאמן 'להציץ מאחורי פרגוד פסק הדין' (למשל ע"א 8765/07; ע"א 422/93) גם אם הוא פסק דין חלוט, לא רק שהוכרה בפסיקה אלא שהיא מחויבת בהליכי הפש"ר שאינם מאמצים כלשונם את הכרעות בתי המשפט ומחוייבים, מעצם ההליך, לראות את טובת כלל הנושים, זוית ראייה המתחייבת בסוגיות בדיני פשיטת רגל המתייחסים לנושים כקולקטיב, ואין להעדיף עניינו של נושה אחד על פני האחר, ובודאי שלא להעדיף נושה שבידיו פסק דין שניתן במעמד צד אחד, ללא כל ראיות לתמוך את הקביעה ולמעשה ניתן רק בגלל מחדלי החייב שלא הגיש כתב הגנה.
7. כעולה מהערעור ומהחלטת הנאמן ניתן פסק הדין בבית המשפט השלום מכח סמכותו לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בתביעות לפי חוק איסור לשון הרע. אין ספק כי הדין מאפשר פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק (סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע) סמכות שניתנה לבית המשפט במטרה למנוע לשון הרע וככל שבעל דין בכל זאת הוציא לשון הרע ידע כי הוא אחראי לפצות את הצד השני; אולם כשבאה סוגיה זו ומתורגמת ל'ממון' והיא נתבעת במסגרת דיני פשיטת רגל יש לבחון אותה כתביעה ממונית ביחד עם תביעות הנושים האחרים, ולשם כך נכון וראוי היה כי הנאמן בתפקידו המעין שיפוטי יתייחס לתובענה שתורגמה לערכי ממון, ויבחן אותה לגופה.
אני מקבלת את עמדת הנאמן שסבר כי "בנסיבות בהן מדובר בסכום כה גבוה שנפסק ללא הוכחת נזק, בהעדר הגנה, ובלא שהתקיים דיון לגופו של ענין; בנסיבות בהן המערער לא הגיש כל תצהיר ואף לא נחקר על תצהירו, ובנסיבות בהן לא נשמעה כלל גרסתו של החייב, סבור הנאמן כי היה זה
מחובתו 'להציץ אל מעבר לפסק הדין' חובה המוטלת עליו כנאמן בהליך של פשיטת רגל לטובת האינטרסים של כלל הנושים" (סעיף 7 לתגובה לערעור).
בעניננו, ניתנה למערער הזדמנות להציג את גרסתו נתמכת בתצהירי עדים נוספים - אך הוא ויתר על הזדמנות זו והעדיף לסמוך את תביעת החוב על פסק הדין, ומנגד ניתנה לנאמן גרסת החייב נתמכת בתצהירו ובתצהירים נוספים של עדים שנכחו במקום, ומשכך רשאי היה הנאמן להגיע למסקנתו כי "לא די בחומר שהניח המערער לפניו כדי לזכות את המערער בסך של 100,000 ש"ח ללא הוכחת נזק".